המאמר הזה לא נולד סתם. הוא חיכה להיכתב מזה זמן. היה הדק שהפעיל אותו. ההדק הזה היה מייל כואב במיוחד שהגיע אלי מאחת האימהות הרשומה ברשימת הדיוור שלי. בחרתי לצטט ממנו רק שני משפטים: "בני ואני עוברים טלטלה מאוד גדולה בנושא ביה"ס. אנו נמצאים בתקופה של סחרחרת שכמעט שאבה אותנו מטה".
חיפשתי את הכותרת הכי בוטה שיכולת להעלות בדעתי וגיבשתי את זו שלמעלה. בכוונתי לקדיש את המילים הבאות לבלוף, לשערוריה, להמצאה חסרת שחר בשם "הפרעות קשב וריכוז".
לפני כן אבהיר. אני לא נגד מערכת החינוך. נהפוך הוא, אני בעד. יש שם מקבץ של אנשים מצויינים שבנסיבות הקיימות, עושים מעל ומעבר ואת הכי טוב שהם יודעים. הם פשוט עושים את זה בתוך מערכת שפג התוקף שלה. לא עדכנית בעליל. לא רלוונטית יותר. שתוך שנים מעטות לא יהיה לה עוד שריד וזכר.
אין כאן אשמים. לא המורים, לא שר החינוך או המנכ"ל, לא מנהלי בתי הספר. הם עושים את הכי טוב שהם יודעים.
"מערכת החינוך" מקיימת לכל היותר איזה תהליך של הקניית ידע, וגם זה ברמה הכי שטחית שלו. רוצים המחשה? בבקשה. כמה זמן נדרש לכם לשכוח את כל מה שלמדתם לבחינות ולבגרות? לי נדרשו לכל היותר יומיים. שכחתי הכל. איך היה אצלכם? זה בעיני לימוד שטחי, לא?
ב-40 השנים החולפות העולם השתנה לבלי הכר וממשיך לעשות זאת בקצב הולך וגובר. ורק ב"מערכת החינוך" המטרה נותרה כשהייתה, בדיוק לפני ב-40 שנה. בגרות. שלוש שנים מכוונות למטרה, שמרבית הלומדים לא זוכרים ממנה כלום בחלוף יומיים. פאתטי משהו, לא? מטרה חסרת משמעות. בזבוז זמן משווע.
אני מזמין אתכם להתבונן אל המקומות שהצלחתם בהם. מה בכם אפשר זאת? מה אפשר לי להצליח בתחום הפעילות שלי? כינסתי כאן מספר מיומנויות: יצירתיות ודמיון. היכולת ללמוד לבד. נכון שפגשתי מורים רבים, אבל בסופו של דבר למדתי לבד, כי זה היה לי חשוב! איפה שלימדו אותי אחרים, הכל נשכח. איפה שלמדתי לבד זכרתי לשנים. מוטיבציה יזמית. המוכנות שלי ללמוד להשתנות. היכולת לעבוד בצוות. אני לא למדתי את כל אלו במהלך ההכנות שלי לבחינות הבגרות. וגם לא במהלך לימודי תואר ראשון שלי. ואתם? איך היה אצלכם?
מה המיומנויות הנדרשות להצלחה בבגרות? בעיקר שינון. לימוד ברמה הכי שטחית. מה הרלוונטיות שלה להצלחה בחיים? תשפטו אתם. כמה מענין היה לכם ללמוד בבית הספר? לי היה משעמם. כמה מענין היה לכם בתואר ראשון? אצלי כנ"ל. בחלוף למעלה מ-20 שנה תמונת המצב אצל הילדים שלי זהה. ממש כמוני, אף אחד מהם לא קם בתשוקה לבית הספר, אלא במן אין ברירה כזה. הולכים כי צריך, כי חייבים, כי זה מה שכולם עושים. כי שם נמצאים החברים.
בעידן שבו הילדים שלי לומדים בעיקר מתוך האינטרנט והקשבה לכלי המדיה השונים, בעידן של מולטי-טאסקינג שבו הם יודעים לעשות מספר פעולות במקביל, קולטים מהר עוד לפני שסיימתי לדבר, הם נדרשים לשבת 6-7 שעות על התחת, להביט לפנים ולהקשיב למישהו שיודע ובא כדי לשפוך עליהם את הידע שלו. וואו.
עד כאן זו רק ההקדמה לדבר האמיתי. המסגרת הזו, שפג התוקף שלה, שהיא לא מעודכנת בעליל, במקום שתיקח אחריות ותשתנה, מגלגלת את האחריות על הילדים שלי ושלכם. אני בסדר. קשה לכם לשבת על התחת? יש לכם הפרעת קשב וריכוז. לכו לעשות אבחונים וגם תקבלו על כך אישור כתוב מאת הרשות המוסמכת לענייני הפרעות.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא מוכן שמישהו יתייג את הילדים שלי ככאלה וימציא עליהם כל מיני המצאות חסרות שחר כאילו הם בעלי בעיות או הפרעות. הילדים שלי מושלמים באופן בלתי מושלם. או אם תרצו, בלתי מושלמים באופן מושלם ממש. כך גם הילדים שלכם, וכך גם אתם ואני. הילדים שלי מדהימים. הם תמיד 10 גם כאשר הציונים שלהם 5. כך גם שלכם. הילדים שלי ממשים את הפוטנציאל האישי שלהם באלף ואחת דרכים. בנגינה, בצופים, בתיאטרון, בספורט, עם החברים. מה שהם עושים בבית הספר, לרבות הציונים שיש או אין להם שם, אין לו שום קשר למימוש פוטנציאל אישי. שום קשר!
מערכת שפג התוקף שלה, מכשירה אנשים בתואר שני "מאבחנים", לקיים כל מיני אבחונים וממציאה כל מיני שמות משונים כאלה, רק כדי שתהיה להם אפשרות להכין מן מסמך מנומק כזה שמסביר באופן הכי מלומד ואקדמי מדוע לילדים שלי ושלכם יש בעיה. אפילו המציאו חוג, עם ראש חוג, באוניברסיטה.
עכשיו, הורה יקר, אני רוצה שיהיה לך ברור. אם אתה רוצה בהצלחת הילד שלך, כדאי שתדע שהדבר הכי חשוב בעבורו זה הדימוי העצמי שלו. אם אתה משתף פעולה עם השטות הזו, כלומר לוקח את הילד שלך לאבחונים שקובעים שיש לו "בעיית קשב וריכוז", הרי שאתה מחבל בעתידו במו ידיך האוהבות, ועוד שילמת על זה כסף! זה אבסורד בעיני.
שים עצמך בנעלי הילד. דמיין אותך במקומו שמישהו מהאקדמיה קובע שיש לך בעיה וההורים שלך אומרים על זה "אמן". מה זה היה עושה לדימוי העצמי שלך? משרת אותו או מחבל בו? ניסית פעם לקחת ריטלין כדי לראות מה זה עושה? כמי שמלמד כבר שנים אנשים לחיות מתוך סיפוק והגשמה, ראיתי שאחת הבעיות הגדולות ביותר שיש למרבית האנשים היא פשוט האמונה שיש להם בעיה.
איך תיצור אצל ילדך דימוי עצמי גבוה? מאוד פשוט. קבל אותו כמות שהוא! לא בתנאי ש…יהיה תלמיד טוב, יביא ציונים ויתנהג למופת. קבלה ללא תנאי. במילה אחת קוראים לזה: א-ה-ב-ה! נכון, פשוט תאהב אותו. זו כל הציפייה שיש לילד שלך ממך. אגב, מה הציפייה שלך מההורים שלך? תן לי לנחש שהיא בדיוק זו.
אז מה אתה אומר? מסוגל לאהוב את הילד שלך? תגיד לו את זה מספר פעמים ביום, חבק ולטף אותו. ספר לו איזה מדהים וחכם שהוא, בלי קשר ולמרות הציונים שלו.
בני שחר התגייס לאחרונה. גבר מדהים. בית הספר, איך לומר, לא ממש היה בראש מעייניו. מה כן? כדורסל, תיאטרון, גיטרה, והחניכים שלו בתנועת הצופים. הוא נבחר למדריך המצטיין של תנועת הצופים בשרון, החניכים שלו אהבו אותו בטירוף. מה הפך אותו לדמות של מנהיג, חכם, מוביל? בין השאר, גם מסרים אינסופיים של הוריו: אתה מדהים, חכם, יפה, בדיוק כמו שאתה!
שני דברים אחרונים לפני סיום. פגשתי לאורך שנות פעילותי מאות בני נוער. רבים מהם "ילדים בהפרעה", מצוידים באבחונים שונים, משונים, מגוחכים. הובלתי הרבה מאוד בני נוער להישגים בלתי רגילים. איך? מאוד פשוט. הייתי להם מענין, מאתגר, מצחיק. וראה פלא, כל ההפרעות התאיידו כלא היו. אין חיה כזו של הפרעת קשב וריכוז. זו המצאה, בלוף. יש רק מורה משעמם, ומסגרת אימפוטנטית ששמה אותו שם.
עוד מסר אחרון לעוסקים בתחום של "אימון הפרעות קשב וריכוז". איך אתם מוכנים לשתף פעולה עם השטות הזו? מה הסיבה שאתם מוכנים לשמש עלה תאנה למסגרת שפג התוקף שלה?! מה התפקיד שלכם כמאמנים? האם אתם פועלים מתוך שליחות? אם כן, מהי?
רוצים להגיב? אשמח אם תבחרו להגיב לדברים האמורים בבלוג החדש שלי באתר נומיינד בקישור.
רוצים לקבל חינם שישה קטעי אודיו מרתקים ומהנים בנושא הגשמה עצמית? הצטרפו עכשיו לרשימת הדיוור שלי בלחיצה על הקישור כאן.
